ילדים הם מקור האושר הכי גדול של ההורים. ההורים מטפלים בהם עוד לפני שנולדים וכשזה קורה הם עושים הכל רק בשביל שיהיה לילדים טוב. מביאים להם בית חם, אוהב ומחבק, מטפלים בהם בכל מצב, דואגים להם לכל צרכיהם ומגשימים להם את החלומות. אז איך זה הגיוני שחלק מהילדים בישראל לא מקבלים הורים כאלו ובמקום מקבלים סבל, בית מלא מלכודות וחוויות שיהפכו לטראומות מזעזעות בעתיד?

 

מגיל הינקות, לסביבה שבה נמצא הפעוט יש השפעה רבה על ההתפתחות העתידית שלו במישורים רבים. ההורים הם חלק מהסביבה המשפיעה לפחות בחמישים אחוז על התפתחות ילדיהם.

להורים יש יכולת רבה להשפיע על התפתחות השליטה העצמית של ילדם. הם מהווים עבורו מודל לחיקוי של אסטרטגיות לוויסות עצמי שיוכל להפנים בהדרגה. ההורים נותנים לילדים את הכלים הנחוצים שהם צריכים לעתיד שלהם. אך יש הורים שנותנים לילדיהם את הכלים הלא נכונים בכך שהם רבים, מקללים או משתמשים באלימות פיזית בזמן שהילד נוכח. הילד רואה או מקשיב או חווה את האלימות בעצמו. 

 

בתאריך ה3 באוקטובר 2019 אירע מקרה רצח של מיכל סלה, בת 32, בירושלים על ידי בעלה שאליו הייתה נשואה משך שנה אחת בלבד. לבעלה הייתה שתלטנות וקנאות אובססיבית כלפי מיכל. הרצח קרה בנוכחות בתם בת שמונה החודשים שראתה את המקרה במו עיניה. כיום היא בת שלוש ועדיין אין לדעת מה ההשפעה של הרצח על חייה והאם היא בכלל זוכרת את המאורע. התינוקת אומצה על ידי אחותה של מיכל סלע והיא גדלה איתה עד היום.

ד"ר רונית שרון כתבה ובכתבתה לאתר ynet את דפוסי ההתנהגות ומנגנוני הגנה, שבהם ילדים משתמשים על מנת להתמודד עם המציאות ולהסביר לעצמם את העובדה הבלתי נתפסת והכואבת שיש אלימות מכל סוג במשפחה. הדוגמאות מובאות מניסיון טיפולי של 25 שנה:

 

1. הכחשה- יש ילדים שעצם העובדה שמישהו קרוב אליהם סובל מאלימות ומישהו קרוב אליהם יוזם את האלימות תגרום להם להכחיש את הסיטואציה, להגיד שזה לא קרה למרות שזאת המציאות.

2. הימנעות מהסיטואציה- הילדים יודעים על המקרים אך מעדיפים להעסיק את עצמם ולהתעלם.

3. רציונליזציה- מדובר בתופעה שבה ילדים אשר חשופים לאלימות נותנים הסבר הגיוני למשהו לא הגיוני. ילדים אלו ייתנו צידוק הגיוני להתנהגות פוגענית ואלימה כלפי קרוב משפחה.

4. הזדהות עם התוקפן- הילדים מזדהים עם התוקף, משתפים איתו פעולה ואפילו יכולים לפגוע בדמות הנתקפת.

5. תגובת היפוך- הילד מבטיח לעצמו שלא ינהג באלימות כלפי משפחתו העתידית

6. קהות רגשית- לילד אין התרגשות כלפי האלימות המתרחשת בביתם והם מפסיקים להזדעזע מסיטואציות כאלו.

7. עוררות רגשית- הילד יכול לאמץ את התכונות האלימות של אחד מהוריו ולהפוך בעצמו לתוקפן כלפי אחרים.

8. פיצול- מדובר במנגנון שבו ילדים אשר נחשפים באופן יומיומי לאלימות כלפי היקר להם, משתמשים במנגנון הגנה של פיצול ומפצלים בין הדמויות לדמות טובה ודמות רעה.

 

התעללות בילדים משאירה נזקים פסיכולוגיים, אפילו אחרי סיום הפגיעה עצמה. ילדים שסבלו מצורות שונות של אלימות במשפחה מאבדים את היכולת לבטוח בזולת ולהאמין בו, הם מתקשים ליצור מערכת יחסית משמעותית עם אחרים, מפתחים גישה קבועה לחיים והופכים לקורבנות קלים לפגיעות שונות במהלך חייהם. הם סובלים מדימוי עצמי נמוך, מדימוי גוף שלילי, והתוצאה היא חוסר אושר אישי לצד קשיים בתפקוד במסגרות עבודה, חברה ומשפחה.

 

בשיחה עם קצינת ביקור סדיר, יעל גזית, שאלתי אותה על איך אפשר לזהות על בסיס התנהגות הילד אם הוא סובל או מושפע מאלימות משפחתית.

היא ענתה לי; "לפעמים מורים מסוגלים לשים לב לשינוי בהתנהגות של הילד בבית הספר. בשיחות עם יועצת ועובדת סוציאלית הוא יכול לפתוח בפניהן את מה שקורה בביתו. בנוסף, אפשר לראות במקרים מסוימים סימנים או מכות על גופו של הילד ולחשוד שקורה משהו שהוא לא מספר." היא מספרת גם שיש ילדים שמעדיפים לשמור לעצמם את מה שקורה ולא לספר, "אפילו שההורים שלהם פוגעים בהם לא תמיד קל להם לעשות את זה (לספר על המקרים)". עוד שאלה ששאלתי אותה היא מה לדעתה הדרך הכי טובה ללעזור לילדים במצבים כאלו והיא ענתה: "אחת מהדרכים היא שיחות עם אנשי מקצוע, עוד דרך היא לצאת מהבית ולחוות חוויות טובות יותר עם מבוגרים שמגיבים אחרת ומתנהגים אחרת בסיטואציות קשות". השאלה האחרונה שלי הייתה: אם הילדים מקבלים עזרה בשלבים מוקדמים של האלימות, האם זה יותר אפקטיבי מאשר קבלת עזרה בשלבים מאוחרים יותר. יעל ענתה, "כן, ככל שיותר מהר אתה לומד שמה שקורה הוא לא תקין אז יש לכך משמעות רבה ודבר זה עוזר להם להבין יותר את מציאות שהם נמצאים בה".

 

אלימות לא באה לידי ביטוי רק כאלימות פיזית אלא יש כל מיני סוגים שונים שהם אלימות מילולית, רוחנית, כלכלית, חברתית, פסיכולוגית ומינית. שאר הסוגים של אלימות מאוד חשובים וצריך לדבר עליהם יותר בשביל להעלות אותם למודעות. בתקשורת יש ייצוג לרוב המדמה ומשקף רק את הסוג של אלימות פיזית ופחות על שאר הסוגים ובכך זה יוצר מסגור, הדרך שבאמצעותה אמצעי התקשורת ההמונית מעצבים נושאים ציבוריים עבור הקהל, ובצורה זו משפיעים על הבנת הסוגיות הללו והערכתן על ידי הקהל, במקרה הזה, סוגי האלימות. כל סוגי האלימות האלו קורים גם לילדים 

 

בנוסף, התקשורת היא גם מבנה מציאות, הכלי המרכזי שמעביר לנו, האזרחים, את המציאות המורכבת ולכן יש לה תפקיד מכריע בעיצוב האופן בו אנו תופסים את העולם, המציאות בו אנחנו חיים. התקשורת לא מציגה לנו את המציאות אלא מבנה אותו מנקודת מבטה ומציגה השקפת עולם מסוימת. התקשורת בוחרת איך להראות את מקרים מסוימים והיא כמעט ולא מראה את ההשפעות על הילדים בחדשות, בעיתונים וכו'. אך בתקשורת צריך להיות גם פלורליזם, ריבוי דעות, של אנשים הקשורים למקרים המדוברים. אם למשל מדובר על מקרה אלימות בין אב לבן צריך להראות את שני הצדדים בסיפור ולתת להם לספר מה קרה. 

 

מתוך בדיקת רישומי המשטרה בשנת 2014 נפתחו 12,082 תיקים בגין פגיעה בקטינים 3,895 (32.2%) מהתיקים נפתחו בגין עבירות שנעשו כנגד ילדים בתוך המשפחה. הפגיעות בילדים בתוך המשפחה: כ- 92.0% מהתיקים נפתחו בגין עבירות נגד גוף האדם וכ- 10.0% נפתחו בגין עבירות מין. נתונים אלו מצביעים על עליה חדה ומתמשכת של עבירות כנגד ילדים

הערכות מהשנים האחרונות סביב התופעה של אלימות כלפי ילדים במשפחה הן כי כחצי מיליון ילדים בישראל חשופים או סובלים מאלימות בבית ורק חצי אחוז מהם מטופלים (ויצו, מדד האלימות 2019). בנוסף, ההערכה היא שכ-1,500 ילדים בישראל נולדים בשנה לתוך מציאות של אלימות. 

 

הכוונה בתיאורית מרכז ופריפריה היא לא למושגים גיאוגרפיים, אלא לסוציולוגיים.

מרכז- המקום/הארגונים בהם יש כוח (פוליטי, כלכלי, תרבותי וכו') וככל שמתרחקים ממנו יש דרגות שונות של פריפריאליות עד לנקודה הרחוקה ביותר והיא הפריפריה הרחוקה, הפריפריה היא המיעוט החלש. 

התקשורת נמצאת במרכז או שהיא בקשרים הדוקים עם גורמים מהמרכז (פוליטיקה, בעלי הון, בעלי מעמד) ומכאן שנקודת המבט, לרוב חיובית, שלה היא של המרכז. מכאן שהיא מסקרת את הפריפריה מנקודת מבט, לרוב שלילית, חיצונית לה.

תיאוריה זו באה לידי ביטוי מכיוון שהמרכז חשוב יותר לתקשורת ויותר מדובר אז העובדה שפחות מדברים על הפריפריה בנושא האלימות במשפחה וההשפעות שלה על הילדים והיא מביאה פחות עניין פרסומי וציבורי יכולה לגרום ליותר אלימות כי לא נותנים לה במה, פומביות ופחות מקרים מפורסמים יגרמו לפחות תשומת לב מגורמים אחרים חוץ מהתקשורת כמו למשל המשטרה. פחות תשומת לב תגרום לפחות פחד ויותר אומץ. בנוסף, פריפריה היא מקום עם יותר לחץ כלכלי והמצב הסוציאל-אקונומי שם פחות יותר מהמרכז. לחץ כלכלי יכול לגרום להתפרצויות זעם ובסופו של דבר לאלימות שתצלק את הילדים לחיים.

 

התקשורת מעצבת את סדר היום לחברה: קובעת מהם הנושאים החשובים לחברה בהם יש לדון. סדר היום מעוצב על ידי יחסי גומלין בין שלושה סדרי יום: 

סדר יום תקשורתי (של אמצעי התקשורת), סדר יום פוליטי (על ידי האליטות: פוליטית, כלכלית) וסדר יום ציבורי. שלושתם מנהלים קשרי גומלין (הדדיים) ביניהם ומנסים להשפיע זה על זה כדי לעצב את סדר היום של החברה. כל אחד מבקש שסדר היום יתאים לאינטרסים שלו.

גישה זו באה לידי ביטוי מכיוון שמבחינת יסוד יותר קשה למצוא פרסום של אלימות במשפחה חרדית מאשר אלימות במשפחה חילונית. סביר להניח שמנהיגי החברה החרדית לא יתנו פומביות לאלימות במשפחה וינסו לעצור את המקרה או לטשטש אותו לפני שיגיע לתקשורת (כמו למשל מעורבות של הרבנות)  או לפתור את הנושא מחוץ לתקשורת מכיוון שהם סגפנים (מבודדים, מוסתרים, פחות ציבוריים) ושומרים את הנושאים לעצמם לעומת התקשורת החילונית ששם זה כן יקבל פרסום והיא גם תיתן ביקורת. 

 

הערכים העיתונאיים לפיהם צריכים לפעול עיתונאים:

• אובייקטיביות (יש יאמרו נייטרליות ויש יאמרו שקיפות) – אבחנה בין דעה לעובדה.

• דיוק – לאמת כל מידע, להביא מידע אמין

• איזון – הבאת כל נקודות המבט של המקרה, הצגת האירוע מנקודות מבט שונות ומתן אפשרות ראויה לשחקנים השונים להציג עמדתם.

שיקולים מפריעים לעיתונאים לעבוד בצורה "אידיאלית" לפי ערכים מקצועיים:
מעורבות מגורמים חיצוניים כמו פוליטיקאים שלוחצים לכיוון מסוים או בעלי הון שלוחצים לכיוון שלהם. הפרעות יכולות להגיע גם מעיתונאים לא מספיק מקצוענים או מהצורך של התקשורת לרצות בעלי הון או בעלי כוח אחרים

גישה זו באה לידי ביטוי מכיוון שעולה השאלה האם כשמסקרים נושא של אלימות במשפחה בודקים את הנסיבות לאלימות או את המקרה עצמו? יש חשיבות מרובה יותר על דיווח אובייקטיבי, יכול להיות לדוגמה שיבוא כתב, יראיין את הילד המוכה ויש סיכוי שהכתב יהיה מושפע מהריאיון, יראה את הילד כקורבן, יפסיק לחקור את המקרה ולא יהיה מסופר על מי הכה את מי? מה הביא למקרה? וכדומה.

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

(12 2 2021). אוחזר מתוך outreach: https://outreach.co.il/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94-%D7%9B%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%B3/

חיים, ע'. (4 6 2021). מנהיגות בחיים. אוחזר מתוך עמית חיים: https://amithaim.com/2021/06/04/haim-horim-mashpihim/

פרופ' רחל לב ו', פרופ' צ' איזיקוביץ'. (2016). אלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל:. 1-136.

שרון, ד"ר ר'. (4 12 2018). אוחזר מתוך Ynet: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5419667,00.html